שבתי זכריה עו"ד

שבתי זכריה עו"ד

חצרו של ר' משה רכטמן ברחוב מעלה חלדיה בירושלים העתיקה

רחוב מעלה חלדיה

חצרו של ר' משה רכטמן שכנה ברחוב חלדיה שברובע המוסלמי בירושלים העתיקה. רחוב זה מתחיל במזרח מרחוב הגיא, מהצומת של "שוק הכותנה" והוא

עולה מערבה לכוון השווקים העתיקים, לאיזור שהתקיימו בו בעבר חצרות של יהודים וביניהם: חצר כולל רייסין, חצר גליציה, והחצר של הרב  הירשנזון.

בסוף המאה ה – 19 ותחילת המאה ה – 20, היה האיזור מאוכלס בעשרות  משפחות יהודיות, מבני כל העדות. על ישוב יהודי זה עלה הכורת עקב הפרעות של הערבים בשנים תרפ"ט – תרצ"ו (1929- 1936). כן שכנו באיזור – כמה מוסדות תורה וחסד של הישוב היהודי, באותן שנים.

המוסדות היהודיים באיזור

במעלה רחוב חלדיה, מצד ימין, נותר עד היום הבנין המפורסם של  "עדת המערבים" ("דאר אל כולל") ששימש כבית מחסה לעניים המוגרבים, ובו שכנו בית "תלמוד תורה" ובית כנסת – לבני עדה זו. בנין "כולל המערבים" הוקם בשנת תרכ"ו – 1869, על ידי מנהיג העדה המערבית המפורסם – ר' דוד בן שמעון הוא ה"דב"ש" שעלה ממרוקו והוא שהרים את קרנה של העדה בפעולותיו המבורכות. בנין ה"כולל" שמש מחסה ל"עניי הכותל" מהעדה המוגרבית. מכאן היתה לעניים דרך קצרה ל"כותל המערבי" ושם היו ישבו מידי יום  על רצפת הכותל, ומחכים למתת יד מצד המבקרים שהיו פוקדים את הכותל.

ממול בנין "כולל המערבים", משמאל של רחוב חלדיה, שכן בעבר מוסד יהודי מכובד נוסף והוא הישיבה החסידית "חיי עולם",  שנוסדה עוד בשנות ה – 80 של המאה ה – 19.

אך לבסוף בשנת 1936, עקב פרעות הערבים בשנת תרצ"ו – 1936, נטשה  האוכלסיה היהודית את האיזור ופונו ממנה המוסדות היהודיים הנ"ל והבתים שממו וחרבו, ועד למלחמת "ששת הימים".

אחרי המלחמה – בשנת תשל"ט – 1979 נגאל בית "עדת המערבים" משממונו והחל שוקק חיים. בני תורה צעירים ייסדו בבנין בית מדרש ולמדו בו  הלכות הקודש והמקדש, וקול התורה החל בוקע מתוכו. אז גם השתכנו בבנין מספר משפחות יהודיות ועד היום (שנת תשס"ח – 2008) – מתגוררות בבית ובסמיכות לו, מספר משפחות של בני תורה, הקשורים לאיזור מאד.

מעט מאוחר יותר, בשנת 1982, החל לטפל גם  בבנין ישיבת "חיי עולם". האגודה שהחל לפעול בשטח נקראה: "אגודה להחזרת עטרה ליושנה". לימים השתכנה במקום – בשנים ההם – ישיבה של חוזרים בתשובה – שנקראה – "שובו בנים".

חצרו של ר' משה רכטמן

אך עתה במסגרת הדברים שמסרנו – אנו מבקשים לספר על מעשיו ומשפחתו של היהודי שהזכרנו – ר' משה רכטמן – ודברים על חצרו וביתו.

היכן בדיוק היה ביתו וחצרו של ר' משה רכטמן? ומה היו מעשיו?

בהכנסנו לרחוב חלדיה מכוון רחוב הגיא – מול אתר "שוק הכותנה" – הרי הפתח הראשון ברחוב זה, מצד שמאל, הוא פתח חצרו של ר' משה רכטמן. הבית עומד בפינת רחוב הגיא ורחוב חלדיה. החצר כיום, נושאת את המספר 52.

עיסוקי הגבינה של ר' משה רכטמן

ר' משה רכטמן עלה ארצה מהעיר טורוב שברוסיה הלבנה בשנת תרמ"ה – 1885. קדמו לו הוריו שעלו לירושלים שנה לפני כן. לפי כותבי ומספרי ירושלים, עסק תחילה ר' משה בעסק ייצור יין, אך לאחר שנכשל בו, הוא החל לעסוק בייצור גבינה מיוחדת שבזה קדם לו אביו , כפי שר' משה עצמו מספר בדפי זכרונותיו שנותרו ושנצטט להלן חלק מהם. בגלל עיסוקו כינוהו בני ירושלים, "ר' משה קעזניק". (קעז ביידיש – גבינה).

דפי זכרונות…

בידינו נמצאים מספר דפי זכרונות שכתבם ר' משה בכתב ידו, בשנת תפר"ח (1928), וקבלנום מבני משפחתו בירושלים. וכך כותב ר' משה רכטמן, בסגנונו המעניין ובכתב ידו הברור והיפה – על בואו לירושלים ועל עיסוקו:

"ב"ה היום יום כ"ה סיון שנת תפר"ח פה ירושלים תובב"א.

לזכרון לדור האחרון השתלשלות העמל והיגיעה שלנו למען התפרנס מיגיע כפינו בבואנו לירושלים ת"ו ביום עש"ק פ' בראשית שנת תרמ"ו (1886) והורי אבי ומורי ז"ל כבר עסק בעשיית גבינה שוויצר בקיץ שנת תרמ"ד בכפר אמאוס וכפר יאלא, וכשראיתי הגבינה מצאתי כי הגבינה כחושה וקשה למאד, אמרתי לו מה זאת וכי זה יקרא גבינה שוויצר, הלא הוא קשה והוא כעץ. השיב לי אבי ז"ל, פה בסביבות ירושלים אין להשיג חלב צאן כבשים הדרוש לגבינה הזאת שנעשה שמן ופה למזרח ירושלים בעבר הירדן יש להשיג אצל הערביים יושבי אוהלים הרבה חלב צאן. אבל הדרך שמה בסכנה גדולה מפני השודדים והרוצחים".

ור' משה בזכרונותיו ממשיך ומוסר פרטים מרתקים כיצד הוא נוסע לכפרים הערביים בסביבות ירושלים ורוכש מהם חלב צאן מתאים בכפרים והוא מכין את הגבינה.

על ר' משה רכטמן כותב איש ירושלים א. המבורגר בספרו המרתק – "שלשה עולמות" והדברים מתאימים גם למה שכותב ר' משה רכטמן בזכרונותיו: (כרך ג).

"היתה לו חנות ב"רחוב חברון" (כך קראו יהודי ירושלים לרחוב חלדיה וסביבתו), אחרי המרחץ של הערבים (מרחץ – "חמאם אל עין") שמכר יין. בימים ההם לא היתה בירושלים גבינה קשה, כמו שהביאו מסלוניקי שקראו אותה "קשקבל" ורוב היהודים

לא רצו לאכול גבינה זו. התיישב ר' משה שזה עסק טוב (ממכירת יין לא ראה סימן ברכה) ונסע לכפרים הסמוכים לירושלים ועסק שמה בעשייתחריצי גבינה קשה. היה נוסע ביום ראשון ובא ביום הששי והביא עמו הרבה חריצי גבינה קשה ומז היתה פרנסתו מצויה. קראו לו "משה קזניק". (עמ' מ"ג).

 

ייצור גבינה בידי יהודים – בזמנים קדומים

לפי מקורות שונים, היהודים בירושלים עסקו בהרחבה ביצור גבינה ובאותם האופנים כמו ר' משה, כבר מתחילת התקופה העותמנית (המאה ה – 16).

פרופ' אמנון כהן, מהאוניברסיטה העברית, כותב בספרו – "יהודי בשלטון האיסלם – קהילת ירושלים במאה ה – 16" (עמ' 200):

"עיקר יחודם  של היהודים בעניין זה היה בגבינה שאותה יצרו ואף מכרו. את הקשר היהודי לנושא זה ואת ההתמחות בייצור הגבינה יש לראות כנובעים מחשש להסתבך באכילת גבינה של גויים שיש בו משמינית של חשש טריפה".

ומענין הדבר, כשם שנהג ר' משה רכטמן בעניין ייצור הגבינה מחלב צאן של הכפריים הערבים נהגו היהודים 400  שנה לפני כן – בתחילת שלטו התורקים. וכך כותב פרופ' א. כהן בספרו בהמשך:

"יהודים מירושלים נהגו לצאת דרך קבע יחד עם שוליותיהם אל הכפרים של נפת ירושלים שם היו מייצרים גבינה שאותה מכרו מאוחר יותר לבני עירם". (עמ' 200).

 

זכרונות נוספים על ר' משה

ד"ר אריה שושן (רויז), שנולד, סמוך לרחוב חלדיה – בחצרו של הרב הירשנזון – בספרו "ירושלים עירי" – מספר על ר' משה רכטמן ומזכיר חלק מהפרטים שהובאו לעיל, ואלה דבריו:

"ר' משה רכטמן, או כפי שקראו – "משה קזניק" – היה איש תורה ודרך ארץ. הכרתי את האיש כשאני עדיין קטין ואנו שכנים לחנותו ברחוב חברון סמוך לת"ת ישיבת "חיי עולם". ר' משה עבר מתעשיית יין לתוצרת חלב.בימים ההם היתה מצויה בשוק גבינה קשה קשקבל, שיובאו מחו"ל ורוב יהודי ירושלים לא אכלו אותה מנימוקי כשרות. ר' משה שהיה איש חרוץ במלאכתו  החליט לייצר גבינה קשה כשרה למהדרין. הוא יצא לכפרים

הסמוכים לירושלים ושהה בהם מיום ראשון עד יום ששי".

ושוב – ר' מ. רכטמן על דרכי עבודתו..

ר' משה רכטמן, בדפי זכרונותיו המרתקים, בכתבו על נסיעותיו להשגת החלב בכפרי סביבת ירושלים מספר:

"ולקחנו עמנו יהודי אחד ירושלמי, היודע לשון ערבית היטב למען יהא המליץ ביננו ובין הערבים….ולקחנו עמנו כל כלי המכשירין לעשות הגבינה השוויצער. מקודם נסענו מפה

ישר ליפו ואבי ז"ל והמתורגמן שלנו נסעו לצפון יפו ובמרחק שמונה שעות מצאו  הערבים בעלי הצאן הנזכ' והשתוו עמהם במחיר ידוע…ליקח מהם חלב לעשיית הגבינה, וחזרו אחר ליפו והוספנו עוד לקנות ביפו כלים וחפצים הנחוץ שמה למלאכתו".

 

בזכרונותיו של ר' משה רכטמן מודגשת מאד אהבתו לארץ-ישראל:

"נשאנו משם הכלים הנז' על שני הגמלים רגלי. מובן כי אצלי היתה כל שעל מדרך כף רגל בארץ חדשה לי ולא הורגלתי בזאת, הן הארץ והן האדמה והן הבניינים השונים של יושבי הארץ והדבור והלשון של התושבים הערביים היתה הכל בעיני פלאי פלאים והכל תורה אצלי וללמוד אני צריך…".

חצרו של ר' משה רכטמן  סמוכה היתה מאד לשוק הכותנה ("רחוב החנויות")  ועומדת על יד אחד המבואות החשובים ביותר למקום המקדש. המרחק מהחצר ל"הר הבית" הוא כ – 250 מטר. יש להניח כי זאת היתה אחת הסיבות להחלטתו של ר' משה לרכוש כאן את החצר.

הכניסה לחצר מ' רכטמן כיום, היא דרך שער צר יחסית. אך כשנכנסים מעט פנימה רואים כי אנו בתוך חצר רחבת ידיים ומלאת אור. הבנין כאמור, הוא בית פינתי ומכיל 7-8 דירות וכ – 7 חנויות.

זכרונות – נכדה של ר' מ. רכטמן

ומעניין, כי באותו הזמן שהתענינו וחקרנו הפרטים הנוגעים לחצר של ר' משה ואישיותו, הכרנו נכדה שלו ושמה אסתר פינטו (לבית רכטמן). אסתר הנכדה זכרה את החצר מילדותה. היא סיפרה בגעגועים על ימי ילדותה, בהם ביקרה בבית הסבא בעיר העתיקה. היא דיברה בהערצה על הסבא – ר' משה. היא הזכירה את העובדה שסבא עזב את גלות רוסיה מיד עם שחרורו מצבא הצאר ועלייתו לארץ ישראל, שאליה התפלל ונכסף, יחד עם אשתו רחל-לאה ושתי בנותיהן הפעוטות. ופה בארץ כבר היו הוריו, שעלו שנה לפניו, והם עזרו בקליטתו בארץ ובמציאת פרנסתו.

בסיור איתנו בחצר היא סיפרה, כי בני המשפחה גרו בדירות שבחצר, ופה הבית שבו נולדו הדודים והדודות. פה גם נולדו הוריה של אסתר וכן רבים מבני המשפחה.

וכאן לעיקר המצער. בגלל פרעות שנת תרפ"ט – 1929, נאלץ היה ר' משה למכור  את הבית לערבים ולעזבו. וכך היה גם גורלם של יתר דיירי הבית.

חרם על התוצרת של ר' רכטמן, רח"ל…

לסיום סיפורנו על ר' משה רכטמן – צר לנו שעלינו להביא משהו לא כל כך משמח – לגבי ידידנו.

בימים אלה הגיע אלי ידיעה מעניינת – באמצעות צעיר המסייע לי בכתיבתי – על עניין שקרה עם משה. ניתן היה לותר על סיפור דברים אלה, ולסיים את סיפורנו כפי שהוא, אבל היות והדברים מראים משהו מיוחד מההוי של ירושלים בימים ההם

וניתן לציין כי דברים דומים  קורים גם בימינו, החלטתנו להביא את העובדות לפני הקורא.

הידיעה פורסמה בעיתון המפורסם של ירושלים – "החבצלת" -בשנת תרס"ד – 1904. מהידיעה נובע כי התגלה סכסוך בעניני ירושה בין ר' משה רכטמן ומשפחת ר' יוסף אפטייקר מירושלים. העניין הובא לדיון בפני דייני ירושלים.

במהלך הדיון, בקשו הדיינים כי ר' משה רכטמן יעמוד בדין תורה ויופיע בפניהם למסור טענותיו בנושא. אך ר' משה סרב. ההזמנה לעמוד לדין תורה בפני הדיינים חזרה ונישנתה מספר פעמים ולמרות זאת ר' משה.

כתוצאה מכך החליטו הדיינים להחרים את התוצרת שלו ואסרו על הציבור לקנות מר' משה רכטמן הן את היין שייצר וגם לא את הגבינה. והחליט ולפרסם על האיסור בעיתון של אותם ימים.

מביא אני להלן את ההודעה שפורסמו בעיתון ה"חבצלת"  בשנת תרס"ד – 1904, ככתבה וכלשונה. אוסיף ואציין, ומעניין הדבר, כי בידיעה שפורסמה, מובאים מספר פרטים – לגבי חצרו של ר' משה ומעשיו.

"החבצלת" – שנה שלושים וארבע, גליון 20, א' דר"ח אייר תרס"ד

"מודעה ואזהרה" = מהרבנים הגאונים שליט"א, ומהרה"ג הבד"צ דקהלות אשכנזים פרושים וחסידים הי"ו.

היות שהאיש משה קעזניק מוכר יי"ן ויי"ש, בחנות שכנגד בהכנ"ס מערבים ברחוב חברון, מסרב מלעמוד לד"ת, בענין הד"ת שיש להיורשים של המנוח ר' יוסף אפטייקער ז"ל, עמו, בשום אופן שבעולם, ואחרי כמה וכמה התראות עומד עדיין בסירובו, וגם ביזה את הרבנים הגאונים שליט"א והבתי דינים שי', וממעשיו הרעים ראינו כי אין בו שום נאמנות.

על כן מזהירים בכח תורתינו הק' לכל אחינו בני ישראל שלא יקנו מהאיש משה הנ"ל, ומאשתו רחל לאה ומבני ביתו, יין גפן ויין שרף ולא גבינה וחמאה הן מחנותו הנ"ל ומביתו, עד שיקבל עליו תשובה, ויעמוד לד"ת עם היורשים הנ"ל ויקיים כפי הד"ת והשומע יתברך.

מקום חותם בד"צ אשכנזים פרושים הי"ו. מקום חותם בד"צ אשכנזים חסידים הי"ו"