מסחר וכלכלה יהודיים ברחוב דוד בעיר העתיקה

מיתאר הרחובות שבאיזור

רחוב דוד בעיר העתיקה הוא רחוב עתיק שתחילתו ברחבת שער יפו והוא ממשיך מזרחה עד הגיעו לצומת של רחוב היהודים מימין, ושוק הצורפים משמאל.

הרחוב מתחלק לשני חלקים. החלק הראשון – העליון – מתחיל  מרחבת שער יפו, ויורד מזרחה, עד הקמרון הראשון שמעל הרחוב שליד רחוב הנוצרים. החלק השני, מתחיל מקמרון זה, ומוביל  מזרחה עד צומת רחוב השלשלת. לשני החלקים סידרת מספרים נפרדת לבתים ולחנויות, שנקבעה בזמן הבריטים. הסימון הוא על גבי פחיות ירוקות, שצורתם אובלית.

הרחוב הוא רחוב מסחרי, מאז ומתמיד, אלא שהוא החליף מדי פעם את מרכולתו, בהתאם לביקוש בכל עת. היהודים נהגו לקרוא לרחוב זה, ולרחוב הנוצרים, רחוב הבטראק או שוק הבטראק, והא הוא נושא אופי של שוק, וכך מתייחס אליו  הציבור עד ימינו. המאפיין את  הרחוב, היא מערכת החנויות שבשני הצדדים, הצמודות אחת לשנייה. כיום נמכרים ברוב החנויות האלה  חפצי תיירות.

הבתים הם ברובם מהתקופה התורכית. בהמשיכנו בירידה מזרחה, ובהגיענו לאיזור  הבזאר, לאחר רחוב המוריסטן נראה לפנינו מערכת אולמות גדולים, מהתקופה הצלבנית, הנמצאים בצד שמאל של הרחוב.                                                                       

הרחוב במיבנהו נשאר למעשה כמעט כמו שהיה לפני כאלפיים שנה – בתקופה הרומית.

התקופה הרומית, שעל חורבותיה  נוסדה העיר –  "אליה קאפיטולינה" – דמתה  בשנים  135 עד 324 לספירה,  לעיר רומית. לאחרי התקופה הרומית באה התקופה  הביזנטית (324 – 638 לספירה). תקופות אלו תרמו למיבנה העירוני של ירושלים, והם שקבעו את צורת  הרחובות הרוחביים והאורכיים של העיר.

שם הרחוב – הוא  עוד מתקופת הצלבנים. במפות של ירושלים מתקופת הצלבנים כבר מופיע השם – רחוב דוד. השם ניתן  כפי הנראה  – לרגל  קירבת האיזור לאתר מגדל דוד.

יש לציין  כי שם הרחוב בערבית –  הרשום על שלטי הרחוב, הוא  "סוק אלוואן", או "סוק אלון", שפירושו –  "שוק הצבעים".

השם מחזיר אותנו לתקופה הצלבנית. בתקופה זו, במאה ה – 12, היה מקומה של  השכונה היהודית בירושלים בצפון, ע'י חומות העיר העתיקה.

מעניינת עובדה נוספת, במפות מתקופה זו, נרשם ע'י הנתיב של רחוב דוד – "צבעים יהודים". במבוא לספרנו בנושא המקיף, הבאנו את דברי הנוסע היהודי המפורסם, רבי בנימין מטודלה שבבואו ירושלימה במאה ה – 12, מצא בה מספר יהודים שעסקו במלאכת הצבעות. צבעים אלה גרו על יד המרכז השלטוני מול  ה"מצודה". הרמב"ן שעלה ארצה לירושלים,  מאה שנים לאחר מכן בשנת 1267, מצא בה.."רק שני צבעים יהודים". נראה לפיכך, כי השם "סוק אלוואן" – "שוק הצבעים" –  לרחוב דוד, הוא עוד מתקופת ימי הביניים, והוא זכר לאותם צבעים יהודים, שהתגוררו באיזור זה.

הסופר יעקב יהושע, בספרו "ירושלים תמול שלשום" (חלק שלישי), במאמרו על "רחוב דוד ושוק הביזאר", מציין את הכינוי לגבי כל חלק של הרחוב. הוא אומר כי רחוב דוד,  המתחיל מהרחבה של שער יפו  ויורד אל העיר העתיקה עד קצה שוק הירקות, נשא

בתקופת ילדותו (שנות ה – 20) שני שמות. הקטע הראשון  נקרא:  "סוויקת עלון" ואילו הקטע השני, שהתחיל מן הקמרון שליד רחוב הנוצרים והיורד מזרחה, נקרא "סוק אל ביזאר", דהיינו "שוק התבואות" או השוק סתם.

השופט גד פרומקין בספרו הנ"ל, מביא תרשים מאיזור רחוב דוד והרובע הנוצרי (עמ' 59), שבו  מסומן  החלק העליון של רחוב דוד "השוק העליון", והחלק התחתון  – "שוק הבזאר".     

 גם בספרם של סוקניק וזוטא על ירושלים, מסומנים שני קטעי הרחוב בשם השוק העליון ורחוב הבזאר. כיום ביורדנו לעיר העתיקה דרך רחוב דוד, ובהגיענו לתחילת רחוב  הנוצרים, נבחין כפי שכבר כתבנו, כי לשני צדי פתח הרחוב  יש  2 שלטי רחובות. האחד משמאל לרחוב הנוצרים ועליו רשום בעברית ובאנגלית – רחוב דוד, והרישום בערבית הוא "סוק אלוואן" "שוק הצבעים", ואילו על השלט הימני, רשום באנגלית וערבית "שוק אל ביזאר". חלקו הגדול של רחוב דוד, ו"שוק הבזאר" הוא מקומר  ומחבר מלמעלה מעל לקימרונות את הבתים והחצרות אשר לשני צידי הרחוב. פה ושם יש פירצה שדרכה חודרים קרני אור ושמש לתוך הרחוב.

תושבי ירושלים היהודים, נהגו כאמור לקרוא  לרחוב זה – רחוב הבטראק, או שוק הבטראק. הד"ר א' שושן (1901 – 1990), בספר זכרונותיו "ירושלים עירי", מספר כי בני משפחתו נהגו לקנות דגים לשבת, ברחוב הבטראק שהוא רחוב דוד. השם בטרק הוא שיבוש של המלה "פטראק" – והכוונה לאפטריכיה היונית,שמקום מושבה הוא – ברובע הנוצרי. אפשר להגיע לאתר הפטריארכייה בהליכה דרך רחוב דוד ובהמשכו לאיזור הרובע הנוצרי.

דוד ילין, בכרך א' של כתביו – "ירושלים  של תמול" –  בתארו את רחובות המסחר בעיר העתיקה,  בסוף המאה ה – 19, כותב:

  רחובות המסחר והמלאכה בירושלים, הרחובות אשר בהם תנועת החיים

  במלוא מובנה, נחלקים לשניים. האחד  יורד קו ישר משער יפו מערבה (רחוב דוד)

  ועד למטה משוק התבואות (אלביזאר) קדמה, ושלוחה פונה מהמרכז צפונה

  הוא "רחוב הבטרק" אשר ברובע  הנוצרים…(עמ' 15)"

רשמים של חוקרים וסופרים

1. א"מ לונץ

על מנת להכיר את ההווי והאווירה של איזור השווקים בעבר, בחרנו להביא תיאור הסביבה מכתביהם של חוקרים וסופרים מתחילת המאה. מעניין לשים לב להתרשמויותיהם. יש שההתרשמות אינה חיובית כל כך ומתוארת אווירה קשה, אך מאידך  גיסא  יש  והתיאורים  מרנינים ואף מרתקים.

חוקר ארץ ישראל , א"מ לונץ, במאמר על "קורות היהודים בירושלים במאה האחרונה", שהוזכר במבוא של ספרנו, מתאר את מעמדם של היהודים בירושלים בשנים תק"ע – תרע"ה  (1915-1810). לונץ  מתאר גם ממראה עיניו ובין היתר  הוא מספר איך נראה רחוב דוד,  בעת מגוריו בירושלים  בסוף המאה ה  י"ט:

  בשני צידי הרחוב המשתרע משער יפו עד הרחוב המקורה (שנקראת היום בפי היהודים

  בשם "החנויות החשוכות") היו מידרכות קצרים לעוברים ושבים וזה הקטין עוד את רוחב

  הרחוב הראשי הזה, חלק גדול מהרחוב המקורה היה מלא ערימות אבנים ותילי עפר, וכל

  החנויות שבשני צידי הרחוב הראשי שכעת הן השוק הראשי (שוק הבטראק) לכל מיני

  סחורות, היו מלאות עפר ודומן, ורק במשך הזמן החזיקו בהן אילי הארץ ויפנו אותם ויהיו

  להם לצמיתות. מספר יושבי העיר היה כעשרת אלפים נפש, ובהם כאלף נפש יהודים.  

 

2. א"ש  הירשברג

ההיסטוריון היהודי אברהם שמואל  הירשברג, יליד העיר ביאליסטוק שבפולין, הגיע לירושלים ושהה בה משך שישה חדשים בשנים 1899 – 1900. בפרקי ספרו "בארץ המזרח" תיאר את מסעו  בירושלים.

בספרו הוא מתאר, את האווירה בכניסתו לשוקי העיר העתיקה, ברחוב דוד. בהשקיפו על פני העיר מכיוון מזרח, מהר הזיתים, עושה עליו העיר רושם של עיר יפה מאד. אך מאידך גיסא, רושם אחר וקשה עושה עליו מראה העיר בבואו ובהיכנסו אליה פנימה. הרחובות צרים ובקושי יכולים להלך בהם ארבעה חמישה אנשים מבלי להיתקל זה בזה. החנויות נראו בעיניו כמו.. נקבים. לשני צדי הרחובות הצרים עומדים בתי-אבן דלים ושפלים הנקובים בדיוטותיהם התחתונות. הנקבים האלה המה הנה חנויות למסחר סחורה לאחדים. בתוך כל חנות יושב לו החנווני על המסטובה (איצטבה).. רגליו מקופלות תחתיו והוא שותה נרגילה. למעלה מהנקבים האלה נשקפים חלונות קטנים מדיוטה השנייה והמה

מסורגים בסריגי ברזל…קול המונה הוא של עיר גדולה ומרובה בה התנועה כל היום, בה פוגשים אנשים מכל טיפוסי העמים השונים ברובי הגוונים, הלשונות והתלבושות של המזרח והמערב, כולם צועקים ומתנועעים ועושים העויות שונות הנחשבות לאנשי המזרח לכלי הדיבור.

המחבר מוסיף עוד כי כדי להגדיל את הדחק והלחץ ברחובות העיר עומדים לפני פתחי החנויות – "סאראפים", לאמור חלפני כספים, אשר הוזכרו לעיל, להם שולחנות קטנים, ומטבעות רבות של ארצות שונות פזורות עליהם, תחת מכסאות של זכוכית.

3. פרופ' י' . ריבלין

לעומת הדברים הנ'ל, יש פרטים על רחוב דוד ושווקי ירושלים, מפי אחד  האישים הבקיאים בתולדות העיר  והוא  פרופ' יוסף יואל ריבלין.  י"י ריבלין נולד בעיר העתיקה, ברחוב חברון. הוא הכיר מקרוב את סימטאותיה ומבואותיה של העיר העתיקה. כן הכיר את גדולי ירושלים  ועסקני הציבור. זכרונותיו  וכתביו של פרופ' ריבלין על ירושלים מאלפים.

ברשימה שכותרתה – "מזכרונותי על העיר העתיקה ­סימטאות וחצרות" – שפורסמה בבטאון "האומה", הוא תיאר בצורה מרתקת ובטוב טעם את סימטאות העיר העתיקה. הדברים מתייחסים לתחילת המאה העשרים. הוא  מספר כי תקופה חדשה בחייו התחילה עם היכנסו ללמוד בתלמוד התורה הגדול  שב"חורבת ר' יהודה החסיד", תלמוד-תורה "עץ חיים". עצם ההליכה לעיר העתיקה יום יום הרחיבה את אופקיו. יותר מכל אהב את ההליכה ברחובותיה, ומפעם לפעם גילה דרכים חדשות וסימטאות חדשות, כדי להגיע  אל "החורבה". היה חביב עליו כל גילוי וגילוי…ונפשו נכספה דווקא לאלה המבואות הצרים, כאילו חזרה בזה נפשו אל מקורה הראשון, אל מקור מחצבתה. שכן הוא וגם אבי-אביו נולדו בתוך העיר העתיקה.

פרופ' ריבלין ברשימתו, מכניס אותנו למבוכי השווקים, הוא מוודע אותנו עם הסוחרים הערבים ודרכי מסחרם. הוא כותב, כי  יש שהיה יורד דרך ה"בטראק", הוא רחוב דוד היום. הוא נהנה ממראה חנויות הפירות והירקות המסודרים בסלים בטעם מיוחד ואת המוכרים הערבים בשלוותם המיוחדת – המזרחית. בעל החנות הערבי יושב לו  על מקומו ולעיתים גם נרגילה בפיו, ואינו תר אחר קונה, וכשהקונה בא הרי אין הוא בהול עליו. קם בשלווה ועונה בנחת ושוקל ביישוב הדעת, מקבל מחירו  כלא-הוא וחוזר לשלוותו. להלן מעט מהדברים בלשונו:

 "אוהב הייתי לנטות הצידה אל הבטראק הרחב, אל חנויות הגלנטריה והצעצועים משמאל

 (רחוב  הנוצרים), שבעליהן היו על  פי הרוב יהודים ספרדים זריזים וערים, מלאי תנועה,

 ממש ההיפך מ"שלווי-העולם" שבבטראק הצר (רחוב דוד), ומרחיק עד לאותן החנויות

 ששם מוכרים נרות ואיקונין בקרבת אותה סימטא הקרויה בשם "טריפה-געסל"

 ("סימטת הטריפה") (6), ששם קבר משיחם (כנסיית הקבר), וששום יהודי לא נכנס לתוכו,

 ואם טעה ונכנס, הרי התחייב ממש בנפשו  (ראה להלן בספרי זה בחלק המוקדש לרחוב

 הנוצרים)…ואם ישר המשכתי בבטראק, הרי הגעתי בחלקו השני אל חנויות

 המנופקטורה שלהם ושלנו ושל כלי-נחושת.. ומגיע עד לרחוב האיטליזים הערביים תחילה,

 ששם  כבשים מופשטי עור תלויים למכביר ועורותיהם מוטלים בפרשם לפני החנויות –

 מראה לא נעים שריחו רע ("שוק הקצבים"), ואולם רק אמה אחת, או אמותיים, והרי

 אתה מציץ לתוך "שוק אלעטרין" ("שוק מוכרי הבשמים") שריחות נעימים מקדמים

 את אפך.."

4. ד"ר ל' מג'רו

ועתה רשמיו של  תושב אחר של העיר שהתיישב בה ב 1922, והוא  דר’ ליאון מג'רו וייסד בה קליניקה. הוא שימש כרופא בירושלים עשרות שנים, ושירת כרופא בבתי החולים "משגב לדך" ו"ביקור חולים". בספר זכרונותיו הוא כותב כי באותו יום בו הגיע לעיר העתיקה היה יום חם, אחד מימי חודש תמוז שנת 1922. הוא עבר את שער יפו, והתבונן ב"מגדל השעון" הישן שהיה קיים במקום. בהיכנסו לשער מצד ימין, הוא רואה את "מגדל דוד", ומצד שמאל, שורה של חנויות ובתים והמלון המרכזי הידוע בשם – מלון "אמדורסקי". מכאן מתחיל רחוב דוד. הצפיפות ברחוב כה גדולה שקשה להתקדם. רחוב דוד לדבריו רחבו שלושה מטרים ומשתרע בין שתי שורות של חנויות. הארגזים והסלים שעמדו על יד החנויות מצמצמים עוד יותר את הרחוב. הכניסה לחנויות חסומה על ידי ערימות סחורה והלקוחות עומדים ברחוב על יד החנות. בהמשך הוא כותב:         

"הקהל היה מכל הסוגים, נדמה היה שלפניי סרט צבעוני ארוך. עברו כמרים יונים נושאי כובעים שחורים גבוהים. קופטים עם כיפות קטנות לראשם, חבשים רזים וקלי תנועה, שייח'ים מוסלמים חובשי תרבושים אדומים עם סרט לבן או ירוק סביבו. עברו בדואים נושאי חרבות, ערביות לבושות שחורים, רעולות פנים. עם תרבושים הופיעו גם יהודים ספרדים שהתרגלו להם מזמן התורכים.."

5. חיים המבורגר

איש ירושלים הסופר חיים המבורגר, בנו של נתן נטע המבורגר, מייסד "בנק האחים המבורגר" בשוק הבטראק, בספרו "שלשה עולמות" כותב כי:

      "לפני חמישים שישים שנה היה רחוב הבטראק המרכז המסחרי של ירושלים

       בכלל, כל העסקים והמסחרים והחנויות הגדולות של כל דבר היה ברחוב

       הבטראק, מתחילת הרחוב אצל רחוב הצבעים ("סוק אלוואן" שהוזכר לעיל)

       ורחוב  הבשמים עד שער יפו והרחוב היה הומה מרוב אדם…".

 

המסחר ברחוב דוד בשנות ה – 70 של המאה ה – 19

ועתה אחרי שהתבשמנו מסימטאותיה – שווקיה של העיר העתיקה, וחווינו את המראות והחוויות המרתקות הקשורות בכך, אגש לספר את העובדות  בנושא המרכזי של חיבורי זה, והוא חלקם של  היהודים בכלכלה ובמסחר בין החומות בדורות האחרונים. 

עוד בשנת תרל'ג (1872), דיווח  העיתון הירושלמי, "הלבנון", כי רוב בתי המסחר הבנויים מהשוק העליון, עד השוק התחתון, הנקרא "רחוב המקדש", ("רחוב השלשלת"), שייך לבני ישראל והמה סוחרים נכבדים. ("הלבנון טו" באלול תרל"ג).

על הענף המסחרי העיקרי של יהודי העיר העתיקה באותן שנים ומספר החנויות שבידיהם ועיסוקם באותו הזמן, יש לנו דיווח מעניין בעיתון הירושלמי "שערי ציון" (כג מנחם אב תרל"ז – 1877). ואלה הפרטים:

           "עתה ניתן לפני הקוראים את מספר בתי מאחינו מכל המדרגות..

           חנויות מוכרות מזון וצידה – 132, בתי מסחר גלומי צמר ופשתים וחומרי

           בגדים וכל מיני סחורות – 53, שולחנים 17- מגדים – 5, מעשה אופה – 15,

           מוכרי ירק ופירות – 12 בעלי משרפות יין ושכר –  33 חנויות, מוכרות בשר

          – 4, בסך 271 בתי מרכולת מאחינו בעיר הקודש….כל תושבי ירושלים

           יעלו לסך 13 אלף נפש…"

גילויים חדשים על עסקיהם של היהודים בסוף המאה ה – 19 אנו קוראים בזכרונותיו של דוד ילין. באחד המאמרים שלו בכתביו – "ירושלים של תמול" – שהזכרנוהו לעיל – בחלק שהוקדש לחנויות שהתקיימו במורד רחוב יפו. ילין מספר על סיור מיוחד שערך בעיר העתיקה, בחודש שבט שנת תרנ'ו (1896). בדבריו – שעוד חלק מהם  נביא  גם להלן – יש מידע מגוון בנושאים.

את הסיור הוא ערך בשווקי ירושלים, ביום השבת. מאמרו נקרא "טיול של שבת" (עמ' 13). הוא  מספר עד כמה היהודים קשורים לחיי המסחר של ירושלים. בצורה ססגונית הוא מתאר את מה שרואות עיניו, ברדתו מהעיר החדשה לכוון שער יפו. הוא כותב  עד כמה מורגשת השבת באיזור המסחרי של ירושלים, כיוון שכמה וכמה  מהחנויות מוחזקות בידי יהודים,  הרי שחנויות אלה  סגורות הן.

בעמדו ברחבת שער יפו  אומר דוד ילין כי הרחבה ריקה מהמון  האיכרים והאיכרות, המביאים בכל ימי השבוע מפרי אדמתם למכרה… ושוטחים להם שטוח את תוצרתם על פני הארץ בצידי הרחבה.

                                                                 –  6  –

ובהמשך  מסופר:

       "עברתי את שער יפו, ואבוא  העירה. מהמקום הזה ועד מבוא "רחוב הבטראק"

        (רחוב הנוצרים), אמנם אין חנויות רבות סגורות, כי אך כעשרים חנויות שונות

        ליהודים בין חמש ושבעים החנויות אשר לאורך החלק המערבי של הרחוב הזה

        (החלק העליון) ואשר רובן הן לממכר פירות וירקות וכל דבר אוכל".


בהמשך כותב דוד ילין  על מוסד כלכלי מפורסם הנמצא ברחוב דוד:

           "הוספתי ללכת, ואעבור בדרכי על פני הבנק הראשון בעירנו, הוא הבנק אשר

           לאחינו ה' ולירו, אשר רק הוא לבד נשאר בתוקפו ולא הזדעזע בצוק העתים

          כאשר הזדעזעו שני הבנקים האחרים אשר היו לבני הנוצרים, ואבא אל פינת

          רחוב  הבטראק (רחוב הנוצרים)".

שני הבנקים לבני הנוצרים ש"הזדעזעו", הכוונה ל"בנק פרוטיגר", ו"הבנק הגרמני", שפשטו את הרגל באותו הזמן. בנק ולירו  היה המוסד הכספי הציבורי הראשון בארץ ישראל.  ועסקיו הקיפו את רוב ערי ארץ ­ישראל וסוריה, אך מרכזו היה באזור השוק שבתוך החומות. דוד ילין מספר, כי בדברו על "אחינו ולירו" –  הוא התכוון, לחיים אהרן בן יעקב ולירו, שהיה האיש הפעיל ביותר בבנק משנת 1875 ועד לסגירתו בשנות מלחמת העולם הראשונה.

על בנק ולירו ופרטים נוספים בנושא, כותב  בצורה מענינת שמואל משיוף (1885-1973), בספר זכרונותיו. ש. משיוף היה דור חמישי בארץ. בתחילת סיפרו הוא מספר על אבות אבותיו – חסידי חב"ד – שהראשון בהם עלה לארץ עוד עם עליית החסידים בשנת תקל"ח – 1778, והתישב בחברון. בן הדור השלישי – יוסף משאיוף – החליט לעבור לירושלים, בראשית המאה ה – 19. משפחתו היתה מראשוני היהודים שהתישבו באיזור הרובע המוסלמי ברחוב הגיא שבעיר העתיקה, ועל שמם נקרא האיזור "רובע רחוב חברון". המחבר מוסיף – ר' יוסף מצא בירושלים כר נרחב לפעולה בשדה המסחר בעיר העתיקה. וכאן כותב המחבר דבר מפתיע: – "הוא שפתח את הבנק הראשון בירושלים יחד עם שותפו יעקב ולירו אבי משפחת ולירו הידועה והוא גם שפתח בית מסחר לכלי זכוכית וחרסינה שהביא מחו"ל. ובנקודה זו מציין שמואל משיוף פרט מענין וזה לשונו:

"סח עמי ר' יהושע ילין (אביו של ר' דוד ילין)  על זקני ז"ל, שהכירם למדי, וסיפר לי על עשרם, שהיה מופרז לפי מושגי אותם הימים. בעיניו ראה עשרות שקים מלאים מטבעות נחושת, כסף וזהב, מונחים לאורך רחוב דוד, משער יפו עד בית הבנק שלהם (בנק ואלירו אח"כ) אוצר זה היה נועד לתשלומי המחאות הכוללים השונים, שנפרעו על ידי הבנק הנ"ל. עם זה הפריזו בצדקתם והיו הראשונים לכל מפעל של חסד בימים ההם".. 

והדברים מדברים בעד עצמם, וכאן אציין כי נוסף לבנק ולירו היה עוד בנק יהודי במורד רחוב דוד,  בנק "האחים המבורגר". בנק שהיה ממוקם בחלק השני של הרחוב –  בקטע של רחוב  ה"בזאר". על בנק  זה ועל בתי העסק  ברחוב ה"בזאר" ארחיב דברים בחלק הבא של ספרי. בנק המבורגר  שירת בעיקר את בני העדה האשכנזית.

העסקים היהודים באיזור

לעיל הבאנו את דברי ד' ילין, על המסחר  באיזור, בסוף המאה ה – 19. עברו מספר שנים. ירושלים היהודית  עברה שנות דמים, הן בפרעות  שנות תר"פ (1920), ותרפ"א (1921) והן בתרפ'ט (1929). האירועים דלדלו את אחיזת היהודים בעיר העתיקה. החלה  עזיבת התושבים, כולל סגירת בתי עסק. נושא זה  נדון בספרי זכרונותיהם של בני התקופה.

הסופר יעקב יהושע, בחיבורו האמור על "רחוב דוד ושוק אל ביזאר",מתאר  ממראה עיניו באיזור, בשנות ה -20 וה – 30 של המאה שלנו, והוא אומר  כי החלק העליון של רחוב דוד, הנקרא "סוק אלוון", היה "נקי" מחנויות יהודיות, וזאת לעומת דברי  ד' ילין  המספר על קיומן של  20 חנויות של יהודים באיזור, בשנת 1896.

ועוד כותב י' יהושע כי משהיה  עובר קטע רחוב זה,  שהיה "נקי" מיהודים ונכנס לקצו השני של הרחוב שנקרא "שוק אל ביזאר"..היינו פוגשים שם מספר בעלי חנויות יהודים. ומכאן מתחיל י' יהושע למנות בפרטות את בעלי החנויות באיזור ה"בזאר", ומספר עליהם פרטים מענינים, אך כל אלה יובאו ויפורטו בחלק המוקדש  – ל"רחוב הבזאר".

אולם, לפי עדויות אחרות נמצאות עוד מספר חנויות בבעלות יהודית בשנות ה – 20 של המאה.

החנות היהודית הראשונה  שעמדה בתחילת  ברחוב דוד, היתה חנות הדגים של אהרון ארוטשס. על כך כותב יעקב יהושע בספרו. היה זה בשנות ה  –  20. הוא  מוסיף כי  בניו של אהרון  המשיכו בעסק המשפחתי, בשוק מחנה יהודה. חנות ארוטשס עמדה ממש לפני הירידה ל"שוק הבטראק". החנות היתה ידועה בקרב כל חלקי הישוב היהודי.

אהרן ארוטשס היה  גר בשכונת ימין משה. היה דמות ידועה בירושלים, סיטונאי דגים בעל מונופולין. הוא היה איש  נעים-הליכות ועם שמחת חיים. בחנותו אשר ברחוב הבטראק נמכרו הדגים המובחרים ביותר שהובאו לירושלים. אף סבו של אהרן  ארוטשס מצד אמו  –  חכם שמואל ארוטשס עסק במכירת דגים.  אוהב חיים היה ארוטשס, ומלבד עיסוקו בדגים סחר גם בזהב. אנשי ירושלים מספרים עליו כי בימי ששי נהג לשלוח בסתר על ידי משרת חנותו, צורכי שבת למשפחות נזקקות, בלי שתדענה מי המושיע הנעלם. 

בני משפחת ארוטשס, סיפרו לי כי למעשה היו בידי המשפחה,  ארבע חנויות צמודות אחת לשניה. החנויות עמדו מצד שמאל של הרחוב, מיד אחרי בנין מלון "פטרה"  היום – מלון אמדורסקי לשעבר.

ד'ר א' שושן, שנולד בירושלים בתחילת המאה, כותב בספרו  על חנויות הדגים בירושלים, והוא מציין כי דגים של העיר יפו היו יקרים מאד, והיו עולים רק על שולחן עשירים, קונסולים ופקידים גבוהים ומוכרים אותם ברחוב הבטראק – רחוד דוד, והוא מוסיף חנויות לדגים היו ברחוב הבאטרק, רחוב היהודים וגם במאה שערים (עמ' 56). 

על חנות יהודית שהייתה קיימת בעבר בתחילת ברחוב דוד, נודע לנו מסיפורים על הצדיק הירושלמי ר' אריה לוין זצ"ל, כפי שמביא אותם  שמחה רז בספרו  "צדיק יסוד עולם". הוא מספר כי  באחד הימים בא ר' יוסף בנזימן  לר' אריה וביקש לראיין אותו ולכתוב עליו. ר' אריה בצניעותו אמר וחזר ואמר שאין צורך.. כבר כותבים עליו, אולי יותר מדי ואז  הציע לו לכתוב על איש שאולי מעולם לא כתבו עליו והוא היטיב לעשות  חסד עמו ועם אחרים. וסיפר ר' אריה שהוא נהג לבקר לפני שנים,  בבית חולים למצורעים בשכ' טלביה בירושלים, בו אושפזו גם יהודים.

בעת הביקורים היה מתרשם, מהתנאים הקשים השוררים במקום. ההזנחה העוני והאומללות שזעקו לדבריו מכל פינה, ובמיוחד על כך שהלילות הארוכים עוברים עליהם באפילה מוחלטת.

מספר ר' אריה,  כי  פנה  לבעל חנות ברחוב דוד, בכניסה לעיר העתיקה, שבעליה היה  ר' דוד ברמן היתה זו חנות גדולה לכלי בית וזכוכית. ד. ברמן היה ממשפחה ירושלמית ותיקה וידועה. והחנות היתה גדולה ואנשים בה לרוב. בהיכנסו לחנות סיפר לבעל החנות כי דרושות לו  כמה מנורות נפט  עבור בית החולים למצורעים. ר' אריה  סיפר לר' דוד, בעל החנות, על  מצוקת החולים וביקש שיאפשר לו לשלם עבור המנורות בתשלומים. ומוסיף ר' אריה –  כי ר' דוד ברמן שטרוד היה בלקוחותיו הרבים בחנות הקדיש  לו בכל זאת את מלוא הזמן. הוא מסר לו שש מנורות, כשהוא אומר…"הרי שלך לפניך…ואת התשלום תוכל לפרוע כפי שתשיג ידך". ומסיים ר' אריה "הודיתי לו על טוב לבו והבאתי את המנורות  מלאות נפט, לששה חדרים בבית החולים, וליהודים היתה אורה….".                    

עלי להפנות תשומת לב הקורא  למקור מעניין  לגבי חנויות  של יהודים שהתקיימו ברחוב דוד בשנות ה –  20. המדובר ב"ספר האדריסאות"  "כל ירושלים" לשנת 1921.  ספר זה משמש מקור מידע חשוב על הפעילות המסחרית  בירושלים  בתקופה זו.                   

תוך עיון  במדריך זה, ניתן להווכח, כי אמנם רובם של בתי העסק היהודים, היו מרוכזים באותו הזמן בשוק החדש, המוריסטן, ובשווקים העתיקים. אך שבעה בתי עסק יהודים רשומים במדריך "כל ירושלים" לשנת 1921, שהתקיימו ברחוב הבטראק. רחוב  הבטראק  כולל בעניין זה, את החלק העליון  והתחתון של הרחוב.

בחלק העליון  היו שני בתי עסק והם:

 1. בית החרושת לסוכריות של משפ'  שמואל חביליו ברחוב השוק  (עמ' 94 במדריך).

 2. בגדים, כובעים ונעליים, משפ'  בכור מנשה פינטו וקסוטו  רחוב הבטראק נומר 4'.

                                  

יש לציין, לפי דברי  מר יהושע חזן כי המפעל לממתקים של שמואל חביליו  שכן בתחילת רחוב הבטראק מצד שמאל.

בהסתמך על הקובץ  המסחרי "כל ארץ ישראל" לשנת 1932, נמנו העסקים להלן  בתחילת שנות השלשים:                           

       1. אלביק ר' מנפקטורה, שוק הבזאר,

       2. ברנדס ג'  מסגרות לתמונות, רחוב השוק 

       3.טשוקואווילי, מנפקטורה, רחוב דוד ת"ד 326,             

       4. כהן א"ח שען, רחוב דוד           

       5. פפיסימידוף ש' מנפקטורה רח' דוד, העיר העתיקה

עתה, בעמדנו בקצה רחוב דוד, ליד הקימור של רחוב הנוצרים, אציין, כי ממול לרחוב הנוצרים מצד ימין של הרחוב נמצאת סימטה מדורגת קטנה שכיוונה לדרום. כאן תחילתו של רחוב הנקרא רחוב סנט' מרק.

במדרגות אפילות וצרות אלה, ישנן מספר חנויות למכירת דברי תיירות אוריינטליים שונים. בסוף אותה  סימטה  בחנות הנמצאת  היום – התקיימה  בשנות ה – 20, חנות יהודית של משפחה ירושלמית ידועה , של האחים שמעון  ושמואל בן נעים. הם עסקו במכירה ותיקון של מזוודות ותיקים.

חנות זו היתה קרובה כאמור, לקימור הגדול של רחוב הנוצרים,  בו שכן  מלון תלפיות של ר' מ"א פישמן, עליו ארחיב  את הדיבור להלן. אסמכתא  לדברים אלה מצוייה בספר "כל ירושלים"  לשנת 1921, במדור בתי מלאכה,  רשום העסק של:

                "בן נעים שמעון, בית מלאכה ארגזים ומזוודות,

                 מתחת למלון תלפיות".

מקור שני נמצא בספרו של הסופר יעקב יהושע, בדברו על הקמרון שליד רחוב הנוצרים – לפני הירידה לרחוב הבזאר הוא  אומר  – כי באחד הרחובות המסתעפים מקמרון זה, עמדה חנותו של שמואל בן נעים

             – "עושה מזוודות שמזוודותיו יצאו להן מוניטין".. (עמ'10).

 

נציין  כי משפחת בן נעים  קשורה לחיי הכלכלה של  ירושלים  עד  היום.  ידועה החנות של משפ' בן-נעים, למכירת כרטיסים להצגות תיאטרון ולכרטיסי הגרלה.

מאותה סימטה מדורגת ואפלולית,  נמשך לכוון מזרחה, רחוב מואר  ונרחב  הנקרא כאמור רחוב סנט מרק. הרחוב מוביל לעבר בית  האכסניה הלותרנית, בצד שמאל של הרחוב, הנקרא בית וטסון. הבית היה מקום משכנה של ה"קרן הבריטית לחקירת א"י" – (P.E.F.)  וכן שימש המקום  בעבר כמקום מושבם של נוצרים, שעסקו בפעילות מיסיונרית.

לאכסניה  צמוד הגן  הבוטני של העיר העתיקה. גן יפהפה וקסום שכמוהו אין בעיר העתיקה. הגן נמצא מעבר לחומה בצד שמאל של הרחוב. ברחוב  זה  ישנן מספר חנויות של חייטים מבני העדה הארמנית. לעומת ההמולה של השוק ברחוב דוד, כאן הכל שקט. מול הכניסה לאכסניה הלוטרנית מתחיל רחוב בית החולים ביקור חולים, המוביל אכן לבנין ששמש בעבר את בית החולים הזה, במשכנו בעיר העתיקה.

מקום היסטורי נוסף ברחוב זה הוא  הבית הדו-קומתי של הנוצרים המרונים. בית זה שימש במאה ה  –  19,  בית חולים של ה"אחיות הדיאקונסיות". האחיות הדיאקונסיות הן נזירות

גרמניות שבאו לירושלים, לראשונה בשנת 1851, בימי השלטון התורכי. המילה "דיאקונסית"  משמעה "גומל חסד" וסימן הזיהוי של המסדר, עלה זית הנישא בפי יונה. בבית זה ברחוב סנט מרק,  החל ה"רומן" בין האחות הגרמניה  – רוזטה – והמומר המפורסם סוחר העתיקות מוזס שפירא, שעליו עוד  נספר להלן בחלק המוקדש  לרחוב הנוצרים. פעילותו  של בית חולים זה במקום זה, נסתיים בשנות ה- 90 של המאה ה – 19, עת שנבנה  עבורו בית  חדש  ברחוב הנביאים, פינת רחוב שטראוס וכיום משמש הבניין את בית החולים "ביקור חולים". דרך רחוב סנט מרק הגיעו  בעבר לבנין הישן של בית החולים "ביקור חולים",  וגם  ל"שקולה" – הוא בית הספר של ה"מיסיון".

 

מלון "תלפיות" ברחוב דוד ובעליו ר' מרדכי אהרן פישמן

בסיום הפרק על חיי הכלכלה ובתי המסחר היהודים ברחוב דוד, ברצוני לספר את סיפורו של בית מלון קטן בשם "תלפיות" ובעליו מ"א פישמן.

בעומדנו בקצה הרחוב סמוך לפנייה לרחוב הנוצרים, מן הראוי לספר על דמות של יהודי מיוחד ועל המוסד הכלכלי שהוא ניהל באיזור זה . המדובר במלון יהודי זעיר שהתקיים פה שנקרא מלון "תלפיות". המלון התקיים בבית התלת קומתי שמעל הקימרון הראשון של הרחוב הנסמך לרחוב הנוצרים. הקימרון הוא די ארוך, גדלו כ  – 15 מטר,  ומכסה כ – 20 חנויות ברחוב. בעומדנו מלפני הבית, רואים בשתי הקומות של הבניין, שני זוגות של  חלונות, מכוסים ברשתות ברזל.

נושא  מלון זה  אינו מוכר כל כך, ומשום כך נושא זה מעניין במיוחד.

המלון  נוסד על ידי יהודי בשם  ר' מרדכי אהרן פישמן. פישמן היה יהודי חסיד, והיה מפורסם בירושלים כבעל צדקה. המלון  התקיים בעיר העתיקה, בין השנים  1920 ו- 1929. כיום אין  זכר למלון. בשנות פעילותו של המלון היה תלוי שלט על הבניין, מעל הקימרון,  אשר העיד על קיומו  בבית זה.                                                 

ר' מרדכי פישמן, התגורר עם משפחתו במלון והיה יהודי בעל הדרת פנים, בעל צדקה, חסיד מחסידי בויאן. הוא שימש כגבאי צדקה לעניים, במתן בסתר. בירושלים נהגו לקרוא לו "דער ברדיטשעבר רבי",  הרבי מברדיטשוב. ותיקי ירושלים זוכרים  עד היום, את  היהודי בעל ההדרת פנים, הלבוש יפה, שהיה יושב  על כסא ומטפחת בידו, ומבקש מהעוברים ברחובותיה של ירושלים, שיתרמו לצדקה. הוא נהג לומר:. "דבר מצווה.. דבר מצווה".         

דמותו של מרדכי אהרון היתה משפיעה, והאנשים תרמו בעיין יפה. בתחילה היה ר' מ"א פישמן יושב,  ליד "שער יפו". לימים הוא העתיק את מקומו לאיזור "ככר ציון", ליד "מלון רון" כיום. בערבי שבתות  היה יושב ר' מרדכי אהרן ליד השער הראשי של שוק מאה שערים.

פרטים נוספים על ר' מ"א פישמן, נודעו לנו גם מפי נכדו, עו”ד אברהם פישמן מתל-אביב.  הנכד מסר לנו כי מקום ישיבתו של הסבא  בשער יפו, היה ליד חנות המשקאות של משפחת בוימגרטן.

כילד היה הסבא שולח אותו להביא את התרומות לאותן משפחות שהסבא תמך בהן במתן בסתר. הסבא לדבריו, היה  יהודי עליז ושמח, ונהג לשמח את חבריו החסידים בבית הכנסת החסידי המפורסם ע'ש ר' ניסן באק  בעיר העתיקה  -"ר' נישע'ס שול". הוא נהג לפזם את הפסוק מספר תהילים -"פתחו לי  שערי צדק אבוא בם אודה יה", והדביק את כולם בשמחה. הוא מוסיף כי  בשבתו לאסוף את הצדקה, היה הסבא נוהג  ללבוש בגדים מהודרים והחזיק מקל וגולת כסף בראשו. כששאל את הסבא משום מה הוא מחזיק את המקל היקר בידו, היה משיב כדי שהציבור יבין כי הצדקה אינה ח”ו עבורי, כי עשיר אני.

הנכד פישמן הוסיף כי, בפוגרומים של 1929 באו פורעים  לסביבת המלון ששם כאמור גרה גם המשפחה. שכן ערבי התייצב אז ליד הדירה, ובידו חרב, והוא הכריז והזהיר את .. כי מי שיעז לפגוע ברב פישמן או במשפחתו הוא יכרות את ראשו..וכך ניצלה המשפחה.

בחוברת "כל ירושלים", לשנת תרפ"א, שהזכרנוה לעיל, במדור על בתי המלון בירושלים, רשום: "מלון תלפיות מ"א פישמן, הכתובת: בעיר העתיקה סמוך לשער יפו" (עמ' 89). 

הד"ר ל' מאג’רו שהזכרנוהו לעיל אשר הגיע לירושלים בשנת 1922, מספר בספר זיכרונותיו כי בהיכנסו

לעיר העתיקה, דרך רחוב דוד ראה מעל חלון בית אחד ברחוב, שלט עם השם "מלון תלפיות", והוא מציין בספרו כי את המלון ניהל  הרב פישמן.

המלון פסק מלפעול בפרעות תרפ'ט , והוא עבר מכאן לשכונת נחלת שבעה.

ובכך סיימנו את סיפורנו על המסחר של יהודים ברחוב דוד ועל הסוחרים היהודים שקיימו את עיסקיהם כאן.